שעות הדמדומים במרכז אוקראינה כל כך יפות שבא לבכות. הסתלקותו של גלגל החמה מקו האופק צובעת את השמים באור כחלחל אפור רך למשך שעתיים ויותר. צבעי הפסטל המתחלפים עד לצאת הכוכבים המאוחרת מתמזגים להפליא עם הבוהק הירוק שמקרינה מצדה האדמה השחורה והפורייה. לשוכני המזרח התיכון, שהורגלו בחושך סמיך שנוחת כחצי שעה עד ארבעים דקות לאחר השקיעה, בין הערביים המזרח אירופי הוא חוויית עין מרהיבה שעושה טוב גם לנשמה.
בשעת רעווא דרעווין שכזאת לתייר ולצלם, טיפסנו אל מרומי המבצר הטטארי העתיק של מעז′בוז′. המבצר שוכן בפתח הכניסה הראשית לעיירה וכל הבאים אל פנינת החמד האמיתית של המקום, קרי האוהל של הבעש"ט הקדוש ותלמידיו, בהכרח לוטש אליו עיניים ותוהה מה מסתתר בתוך חומות הענק. רק בודדים מוצאים עניין וזמן מתאים להיכנס בין השערים. העושים כן מגלים אתר תיירותי מדהים ומגדל תצפית ממנו פרושה מעז′בוז′, שכיותיה ונהרותיה כעל כף יד.
יש כל כך הרבה מה לראות. מלמטה, ובטווח של פחות ממאתיים מטר בקו אווירי, נשקף בית המדרש המשוחזר של הבעש"ט שנבנה בדיוק במקום ובצורה בו שכן בית המדרש המקורי. בעת התצפית, בין הערביים דמוצאי יו"ט שני של גלויות, הוא הומה עשרות חסידי חב"ד העורכים במקום ′פארבריינגען′ עם המשפיע הגאון רבי חיים שלום דייטש במשך שעות ארוכות.
מימין ומשמאל נשקפים נהרות הבוג והבוז′ה העוטרים את העיירה. לקראת קו האופק מצטייר האוהל והקריה שנבנתה סביבו. הרחק משם, בטווח ראיית משקפת בלבד – קבר האחים היהודי הגדול בו טמונים כארבעים אלף יהודים שנטבחו על קידוש השם בידי אבותיהם של תושבי העיירה הנוכחיים, יימח שמם וזכרם. גם של האבות וגם של הבנים.
מי שמתרשם פחות מהנוף המדהים, יען כי רוחו עגומה ממראה קבר האחים הענק, ייטיב לעשות אם ירד לסיור במוזיאון שפתח הממשל האוקראיני בחדרי המבצר העתיק. אחד החדרים שם מוקדש למראות האימים של הרעב הגדול בשנים תרצ"א-תרצ"ב. איכרי אוקראינה התנגדו למסירת אדמותיהם לקולחוזים הסובייטיים וסטלין לימד אותם לקח בשיטות שעד לביקור דומה היה לנו שלהיטלר יש עליהן פטנט רשום. סטלין לא טרח להקים מחנות ריכוז ופשוט שדד את אוצרות המזון של אוקראינה. עשרה מיליון איכרים גוועו ברעב ונבלותיהם הושלכו כדומן על פני האדמה.
התמונות במוזיאון המתעדות את הזוועה נראות כמו תעתיק מדויק מיד ושם בירושלים. ילדים נפוחי כפן, מוזלמנים הממתינים למותם וגופות המוערמות במריצות. ביודענו את זהותם של הקורבנות, אבות אחים ובנים של רבי הטבחים שהצטרפו לנאצים כעבור שמונה שנים, לא זלגו עינינו דמעות. ההפך. יצאנו בתחושת מרוממת של ′כי דם עבדיו ייקום′. על ת"ח ות"ט למפרע ועל שואת יהודי אוקראינה מראש.
לבעלי נפש רגישה והומניסטית יותר מומלץ לדלג על חדר השואה הנ"ל ולערוך סיור מקיף בחדרים האחרים. באחד מהם ניתן למצוא כמה אוצרות יהודיים שנשדדו כנראה מבתי הכנסת המקומיים שהיו ואינם עוד. בתוך האוצרות: גווילי ספר תורה עתיקים המתוארכים לשנות חייו ופעילותו של הבעש"ט, ספר תורה מיניאטורי מתקופה לא מוגדרת, חנוכייה מוכספת עתיקה ושברי מצבות יהודיות שרק השד שמי יודע יודע מהיכן נלקחו.
בתחושה מעורבת יצאנו מהמבצר העתיק בחזרה לקריה היהודית החדשה שסביב האוהל בה התאכסנו במהלך ימי החג. בדרך נפגשנו שוב בתושבי העיירה וילדיהם שלא בושים להושיט יד ולהתחנן: תן דולר. יומיים הם התהלכו סביב הקריה ועיניהם השחורות רואות בקנאה מאות יהודים של צורה מתהלכים במקום בבגדיהם המסורתיים בגאון ובגאווה. לפני מספר שנים הם עוד רעו במקום את פרותיהם וחזיריהם ובטוחים היו שאבותיהם נעלו את פרק החיים היהודיים בן מאות השנים בתוך קברי האחים. ופתאום, כמו נפתחו הקברים וחיים יהודיים חוזרים ומפכים מתוך האדמה עליה התהלכו הבעש"ט ותלמידיו הקדושים.
אווירא דמעז′בוז′
במעלי פניא דליל התקדש החג הראשון נראית הרחבה הגדולה שלפני בית הכנסת האורחים כמו רחוב טיפוסי בירושלים ובני ברק. יהודים עם מגבות על הכתפיים באים וחוזרים מבית הטבילה. אחרים פורקים מזוודות וארגזים מתוך תאי מטען של מכוניות. ואנשים שכבר סיימו את כל ההכנות פוסעים מעדנות בבגדי יו"ט אל בית המדרש הגדול וזיו קדושת החג כבר נסוך על פניהם.
ובכל זאת, גם בעיצומן של השעות והדקות האחרונות נסוכה במקום אווירה של נינוחות ורגיעה שקשה להגדירה. אפילו המארגנים עצמם שטרודים באלף ואחד סידורים אחרונים לא נראים כמו חבריהם המארגנים מבצעים לוגיסטיים גדולים יותר במקומות אחרים. כאילו שלט גדול תלוי במקום ומורה: כאן מקום קדוש. נא להתעטף באווירה מתאימה.
במשך שני ימי החג ניסינו לרדת לפשרה של אותה רגיעה ובדרך הטבע אין לנו תשובה. מזג האוויר היה אמנם נפלא כמו שרק שם באותה תקופה יכול להיות. הירוק העוטף כל פיסת אדמה שאינה סלולה או דרוכה, ואת האור הרך של שעות הדמדומים כבר הזכרנו. במידה מסוימת אפשר שגם זה תרם לאווירה, אבל אחרי יומיים של שהות רצופה אין מנוס אלא להגיע למסקנה שתחושת הרוממות השוררת בתוך האוהל עוטפת את כל הסביבה (היהודית) ומשרה במקום אווירה של שבת אחר הצהריים לאחר עלות המנחה.
זה לא הדבר היחיד במעז′בוז′ הניתן להבנה רק כאשר שוהים במקום ונספגים לתוך ההוויה. הנה לדוגמה האלמנט הכל כך ידוע ומוכר של יחסי ציבור והסברה. בניגוד למקומות אחרים בהם הפרסום הוא חלק מהעשייה ופעמים שאף הוא הסיבה היחידה לקיומה, במעז′בוז′ לא רצים אחרי אנשי התקשורת אלא ההפך. ביום שלפני החג פגשנו אנשים שפורקים ממכוניות ומשאיות טונות של מזון וציוד שנועד לספק את צרכיהם של מאות אנשים במשך שלושה ימים ויותר.
פגשנו גם יהודים לא ממוסדים שבאו עם תאי מטען עמוסים בדגים טריים שרק לפני מספר שעות עוד שייטו בנחת בנהרות האזור. אחרים פרקו ארגזים של יינות ומשקאות חריפים ל′לחיים′ בכמויות שלא היו מביישות את חנויות היין הגדולות של גאולה ורחוב כנפי נשרים. מי מהם ביקש שנזכיר את שמו? אפילו אחד לא. ההפך. כאשר הם רואים שמעשיהם מתועדים הם אוחזים בכנף בגדינו ומבקשים: אנא, אל תזכיר ותכתוב שמות. נענינו להם. למעט אלה ששמם ומעשיהם חרוטים במקום באופן שאי אפשר שלא להזכירם.
מדובר בשלושה אישים ששמם מתנוסס על שלטי ההנצחה במקום. ראש וראשון להם הוא הרב ישראל מאיר
גם אלו המוזכרים לא מתהלכים במקום בחזות נפוחה של בעלי בתים. אף אחד מהם לא קורא לעצמו האבא של מעז′בוז′, לא מפרסם מודעות ולא דוחף ידיעות לתקשורת על הח"י רוטל והמזונות שהוא מגיש למבקרים. במשך יומיים ניסינו לתפוס את הרב גבאי לשיחה על פעילותו במקום עד שנואשנו ונאלצנו לפנות לעזרתו של ר′ אברהם שיינברגר, פעיל בכיר בארגון ′אהלי צדיקים′, למען דעת בכל זאת מי ומה עומד מאחורי הנעשה בקריה.
מה פשר רוח הצניעות האישית הנושבת במקום? אצל השניים האמורים מדובר כנראה בעניין של אופי. אבל לגבי כל האחרים, ובתוכם גם כאלה שבישראל לא מוכרים לנו דווקא כמתנזרים מושבעים מהתקשורת אלא ההפך, יש באמתחתנו הסבר לא רציונלי אחד שאנו מתכבדים להציע לעיונם ובחינתם של הקוראים.
מסופרים וספרים שמענו שקודם יציאת נשמה של הבעש"ט דבבו שפתיו הקדושות את הפסוק "אל תבואני רגל גאווה". כלום יהיה זה מופרז לשער שמאתיים וחמישים שנה אחרי הפטירה עדיין מרחפות המילים הקדושות בחלל המקום ומשפיעות על נפש המבקרים והעוסקים בבניין המקום? כל הסבר אחר יתקבל אף הוא בברכה.
מי ומי בבאים
יחסית לציונים ואוהלים אחרים המושכים אליהם בעיתות ידועות אלפים רבים, בנקודת השיא של מעז′בוז′, קרי היארצייט של הבעש"ט החל כידוע בחג השבועות, נמצאים שם כמה מאות בלבד. למעז′בוז′ לא באים צעירים נלהבים או בעלי תשובה המחפשים מרגוע לנפשם הסוערת. גם אין כאלה שבאים למצוא תיקונים ולראות אורות עם זיק מוזר בעיניים. לאלה יש מקומות אחרים הנמצאים במרחק כמה שעות נסיעה בלבד.
מה פשר הדבר? להבהרת העניין עיינו רבות במקורות ובמסורות המיוחסות למקום. מתברר שלבאים אל האוהל במעז′בוז′ אין הבטחות מיוחדות. לא שימשכו אותם בפאותיהם מהגיהינום לאחר מאה ועשרים (דבר המומלץ בהחלט לכל אחד) וגם לא שח"ו לא ייפטרו מן העולם בלי לעשות תשובה. במסורת המקומית לא ידוע גם על התחייבות שניתנה על ידי אחד מקדושי העליון הטמונים במקום על ישועות מיוחדות למי שרק יחזיקו בידית הדלת או ייכנסו פנימה.
אין זה אומר כמובן שהבאים למקום אינם מעתירים לישועות, שהרי אין לך אדם מישראל שאין לו חבילה על הלב ואין לך מקום טוב יותר לפרוק אותה מאשר על ציונו של צדיק מפורסם. בייחוד בסדר הגודל של הטמונים במקום.
ובמקום שמעתירים מקרב לב לישועות אי אפשר שלא לשמוע סיפורים מרתקים של בדידי הווי עובדה. באווירה הפתוחה ששררה בין האורחים זכינו לשמוע סיפורי ישועות במידה גדושה. בין המספרים גם איש ציבור מסוים שבא למקום לפני מספר שנים, התפלל והבטיח מה שהבטיח. היום הוא בא להגיד תודה לאחר שהתיק בפרקליטות שהיה תלוי ועומד מאז הביקור הקודם נסגר לפני שבועיים מחמת חוסר ראיות מספיקות. מהדמעות שהוא שפך ליד הציון אפשר היה למלא קנקן שלם.
אבל התבוננות בפניהם של הבאים למעז′בוז′ מגלה שזו לא הסיבה המרכזית. לישועות. כאמור יש בסביבה מקומות שצמודות להן הבטחות מפורשות. למעז′בוז′ באים כדי לנסות ולחפון משהו מהקדושה החופפת את משכנו של ′אור שבעת הימים′ והקדושים אשר בארץ השוכנים באוהל. להתחבר למקום בו נוצקה ערש החסידות ולהתפלל בבית הכנסת העתיק שכל הנכנס בשעריו, גם אם שבעה דורות של התנגדות זורמים בעורקיו, מרגיש שעל אדמת קודש הוא דורך.
אי לכך חתך הבאים למקום, לשהות של יותר מביקור חטוף, הוא של בני האריסטוקרטיה החסידית. יהודים שפרקם נאה וזקנם מגודל. דור שלישי או רביעי של חסידים מובהקים ממגוון רחב של חצרות. געווארענר′ס כמעט שלא פגשנו שם.
קבוצה נוספת היא של בני עדות המזרח, אבל גם הם לא מהסוג של המגמה הכללית בעמנואל. מדובר בס"טים ממשפחות מיוחסות שגדלו והתחנכו על מורשת צדיקים ספרדים שבכתביהם או באמירותיהם שבעל פה מובעת הערצה גדולה לבעל שם טוב ולתנועת החסידות. אנשים אלו ניתן לפגוש גם בנסיעות לדמנהור שבמצרים וקברי צדיקים מרוחקים אחרים. בהילולות הארץ ישראליות המקומיות הם כמעט ולא נמצאים.
המכנה המשותף לרובם, אם לא לכולם, הוא המשיכה הנפשית העמוקה לאוהל. לרבים מהם יש מסורת קבועה לאורך שנים של שהות במקום בחג השבועות. מי שבא פעם אחת בדרך כלל חותם קבע לשנים הבאות. המשפט השגור כאן ביותר בשיחות השולחן ובמיוחד לקראת הפרידה הוא: ניפגש בעזרת ה′ גם בשנה הבאה. לפי מערכת הקשרים המסועפת שנראית בעליל בין המשתטחים נראה שזה לא רק משפט נימוסין אלא גם מציאות הקיימת בשטח.
"מה נורא המקום הזה"
הבולט והידוע ביותר שבין ותיקי מעז′בוז′ הוא הגרי"ד גרוסמן, רבה של מגדל העמק ונשיא מוסדות ′מגדל אור′ על אלפי תלמידיהם. הוותק האישי שלו דומה שאף גדול יותר מזה של הרב ישראל גבאי.
הגרי"ד גרוסמן היה במקום כבר בשנת תשמ"ט, בתקופת מסך הברזל הסובייטי, וסיפור ההתגנבות האישי שלו תוך סיכון עצמי שגבל בפיקוח נפש הוא מרתק ומיוחד. מאז נקשרה נפשו למקום ובלו"ז השנתי שלו רשום דרך קבע: שבועות במעז′בוז′. עם שיקום האוהל ובניית הכנסת האורחים הוא חבר לרב ישראל מאיר
הגרי"ד גרוסמן הוא איש העולם הגדול. אדם שראה הכול וביקר כמעט בכל מקום שצדיק מפורסם טמון בו. אבל על מעז′בוז′ הוא מדבר ממש באימה וביראה. נכנסנו עמו לאוהל אותו פקד מיד בהגיעו למקום. בלי שמץ של הפרזה הוא רעד בכל גופו. מה "נורא המקום הזה", הוא חוזר ואומר בדחילו ורחימו קודם שהוא משתקע בתהלים הקטן שבידו לשעה ארוכה. "אין לנו מושג בכלל היכן אנו נמצאים", הוא שונה ואומר בכל השיחות שקיימנו עימו במקום. והיו כאלה רבות במהלך שני ימי החג.
תמיד ידענו שהגרי"ד גרוסמן הוא דרשן בחסד עליון ופעמים שאף ניסינו לפצח את הסוד שבעזרתו הוא מרתק שומעים לכיסאותיהם במשך שעות. שהרי יש במחוזותינו נואמים בעלי כישורים רטוריים מבריקים יותר, עם אוצר מילים עשיר יותר ויכולות ווקליות מרשימות. גם הם מסוגלים לרתק אותך שעות, אבל בסיומן הנך מרגיש כמי שצפה בהצגת תיאטרון טובה או אכל קצפת מתוקה. הזמן עבר, הטעם נגמר ושום ערך תזונתי או נפשי לא נשאר.
אחרי ארבע שעות (במצטבר, לא רצופות) דומנו שפענחנו את הסוד. לגרי"ד גרוסמן יש יכולת מאגית כמעט להתחבר לאנשים עמם הוא משוחח. במחיצתו אתה לא מרגיש שנואמים בפניך או מספרים לך סיפור, אלא כמי שהולך עם בעל הדבר עצמו בשבילי אותו מעשה. אתה מתגנב עמו לאוהל תחת אפם של השלטונות הסובייטיים, אתה נמצא עמו כאשר הוא מברך גדוד של שבע מאות חיילים שכולם יחזרו בשלום ממלחמת לבנון השנייה ואתה שותף למסדר הסיום של הגדוד בסוף המלחמה שאיש מהם לא נעדר. במובן זה הגרי"ד גרוסמן הוא מספר אֳמָן שאין שני לו בדורנו.
פן נוסף בסיפורי הרב גרוסמן הוא המוטיב הכפול של השגחה פרטית ובדידי הווי עובדה. יש לו כאלה לעשרות ולכל אחד צמודים שמות ופרטים המעניקים אותנטיות מלאה. מי שייצמד אליו במשך מספר שבועות וירשום מפיו את שטף הסיפורים הקולחים יוכל לעבד אותם אחר כך לספר רב מכר שייחטף מהחנויות.
אבל אין דבר חביב עליו מסיפורי הבעש"ט ובעיקר מהלקח שהוא לומד מהם. "המהות שהנחיל לנו הבעש"ט היא לראות את הטוב שבכל יהודי ויהודי. הוא היה אומר שהלוואי ונאהב את הצדיק הגדול ביותר כמו שהקדוש ברוך הוא אוהב את הפושע הגדול ביותר", הוא שונה וחוזר ושונה בשיחות ובדרשות שהוא נושא בסעודות ובין התפילות.
עכשיו דומה שהבנו גם כיצד הצליח בשעתו אותו צעיר חסידי ירושלמי עם זקן ופאות להיכנס לתוך דיסקוטקים ומקומות הוללות, לעמוד מול פרחחים עם שערות מגודלות ולמשוך אותם אחריו לחיי תורה ומצוות. גם האדם הגס והאטום ביותר מרגיש אם באים להטיף לו מוסר או שאוהבים אותו באמת. זה התחיל בדיסקוטקים ונמשך בשרשרת של מוסדות מפוארים עם אלפי תלמידים מבתים שרחוקים ממסורת ויהדות. סוד האהבה, נאמר בספרים הקדושים, הוא גם סוד ההתקשרות.
אימתי קאתי מר
השיחה האחרונה עם הרב גרוסמן הייתה נלבבת במיוחד. פגשנוהו פוסע בשבילי המקום עם גאב"ד מאקווא ומשיח עמו בדא"ח. השניים ישבו על הספסל הסמוך ומסביבם קהל שהאזין לשיחה. מרפקנו לנו דרך בהמון והתיישבנו לידם (חוצפה של ליטוואק) בלי גינונים מיותרים. ניצלנו את ההפוגה בשיחה כדי להציג את השאלה המתבקשת הבאה: אימתי קאתי מר. שהרי החסידות פורחת ועולה והישועה טרם באה.
תשובתו של גאב"ד מאקווא הייתה ארוכה. עקב קדושת יו"ט שני, ומאחר שבמחיצתנו היו בני חו"ל לא ניתן היה להעלותה מיידית על הכתב. עיקרי הדברים מובאים כאן בהסתמכות על הזיכרון ועל אחריותנו בלבד. "אכן יש היום התפשטות רבה של תורת החסידות אך בחוגים רבים היא עדיין בדרך של הסתר", אומר גאב"ד מאקווא.
"גם אצל הליטאים היום יש הרבה מתורת החסידות כמו ההתקשרות לצדיק ובקשת עצתו וברכתו בכל דבר ועניין. מה שלא היה אצלם בדורות קודמים. הכניס את זה תחילה בעל החזון איש זצ"ל , אחר כך זה היה גם אצל הסטייפלער במידה בולטת יותר ואחר כך אצל ראש ישיבת פוניבז′, הגרא"מ שך זצ"ל. וגם היום אצל ממשיכי דרכם. גם העניין של הדבקות ושמירת הקדושה מאוד התחזק אצלם. וזה בעצם שיטת הבעל שם טוב. אבל זה עדיין בדרך הנסתר ולא באופן גלוי".
במהלך השיחה עמד מרחוק אחד בן א"י שניסה לצלם את המפגש. הוא עמד ממרחק מסוים ואף הסתתר, אך כמו בחוש שישי הרים גאב"ד מקאווא את עיניו וקלט אותו מיידית. איך אתה מחלל את קדושת יום טוב שני בפרהסיה, הוא נזף בו חמורות ופניו של הננזף חפו. אגב כך נקטעה השיחה המרתקת ולא זכינו לסיומה.
מיין שטעטלע מעז′בוז′ החדשה
כאמור, את הרב ישראל מאיר
בעבר ביקרנו במקום מספר פעמים בדרך אל וממקומות אחרים. בכל ביקור היה משהו חדש לראות. בניית המקום, כך נראה בעליל, אינה פוסקת אף לרגע. במבנה האוהל שסביבו כמובן סובב הכול לא נעשו שינויים רבים מעבר למה שמופיע בתמונות המקום המפורסמות, אך השהות שם נעימה יותר בזכות מערכת האוורור שהותקנה זה לאחרונה. שינוי נוסף ואף הוא לברכה: הקמת גדר שמרחיקה את בני הכפר הרוכלים בבבושקות ומזכרות אחרות מהתחככות עם המוני העולים.
הקמת הגדר לוותה במאבקים משפטיים בעלות של עשרות אלפי דולרים בשל התנגדותם המובנית של המקומיים. בעזרתם של כמה עורכי דין מפולפלים ואמצעים נוספים המקובלים באוקראינה (וכנראה גם אצלנו) ניתן לבסוף היתר הבנייה הדרוש להשלמת המחיצה שרק מי שהיה שם מבין עד כמה היא נחוצה.
מצדה המזרחי של הרחבה הגדולה הולך ונבנה בית הכנסת אורחים חדש שנועד לענות על הביקושים הגדולים לשהייה ולינה במקום. לא רק בשבועות אלא גם במועדים אחרים. הביטוי ′הכנסת אורחים′ במקרה זה שאול ממסורת האירוח של האוהלים הידועים ברחבי אירופה, וגם מהבניין הגדול הנושא שם זה הנמצא כאן במקום. בפועל מדובר בבית מלון לכל דבר ועניין. השלמת המבנה תגדיל את קיבולת הקליטה במקום במאה ועשרים מקומות לינה נוספים.
עד שזה יקרה, רוכשים אנשי ′אהלי צדיקים′ בתים של איכרים מקומיים. בעיקר לאורך ציר הכניסה לקריה שכבר נושא את השם הרשמי: רחוב הבעל שם טוב. מי שהתאכסן פעם בבית מגורים כפרי במדינות חבר העמים לא ישכח אף פעם את החוויה המצחינה. מהרפת של קיבוץ חפץ חיים נודף ריח יותר נעים.
בבתים אין מים זורמים ואיך נראים השירותים בחצר החיצונית מוטב להשאיר לדמיון הלא פרוע. רשת החשמל המקומית מספקת זרם קלוש כשמתחשק לה ויש ימים שזה לא מה שקורה. רכישת בית שכזה והכשרתו למגורי אדם מן היישוב פירושה בנייה כמעט מחדש. כולל חיבור לקו החשמל המיוחד של הקריה, וכנ"ל גם לרשת המים הפרטית שהיא מפעל מורכב ומסובך בפני עצמו.
אבל הטופ היה ונשאר בית המידות הגדול הנושא את השם היכל הבעש"ט. רק שנכנסים פנימה רואים כמה שהוא באמת מכיל. בקומת המרתף שוכן חדר האוכל המיועד לשלוש מאות סועדים בו זמנית ומטבח בסדר גודל שלא היה מבייש את ישיבת מיר ברכפלד או ′אורחות תורה′. בקומת הכניסה חדרי המגורים ואולם ענק המיועד לבחורים ואורחים לא מפונקים. בקומה השלישית מתנשא בית המדרש רחב הידיים המיועד למי שבא למקום לא רק להשתטח על הציונים אלא גם להתפלל וללמוד.
קום וצא אל בית המדרש הישן
כשהכוכבים ניאותו סוף סוף להופיע ברקיע, ירדה על מעז′בוז′ קדושת חג מתן תורה. הקהל הגדול נקלט במקום איש איש לפי הכרתו. רבים עלו לבית המדרש החדש שבבניין המרכזי. בני עדות המזרח קיימו מניין נפרד בתוך האוהל פנימה. אנו שמנו פעמינו לבית המדרש (המשוחזר) של הבעש"ט הנמצא במרחק עשר דקות הליכה מהאוהל והקריה.
תפילת חג אחת בבית המדרש הספיקה כדי לתרץ לנו קושיה שנקרה במוחנו מאז שביקרנו במקום לפני כשש שנים ועמדנו על תכנית השחזור המסועפת. מאוחר יותר (ותודה לעמיתינו יעקב רייניץ על הכתבה שפרסם בנושא זה לפני מספר שבועות) התוודענו למאמצים הכבירים שהושקעו בשחזור מדוקדק ופרטני לאין קץ. החל מגודל הרעפים שכמותם ניתן להשיג היום רק במקומות נידחים, ועד להשחרת העצים מהם נבנו הספסלים והשולחנות למען ייראו כמה שיותר עתיקים.
וכאן הבן עמד ושאל: מה העבודה הזאת לכם. אין ספק שהקמת בית מדרש בדיוק במקום בו עמד זה המקורי, עניין גדול וחשוב הוא. שהרי מקובלנו שתפילת צדיקים מקדשת את המקום בו נישאה לדורי דורות. אבל מה טעם ועניין ברעפים משוחזרים והשחרת עצים? האם מישהו רצה להקים כאן מוזיאון להנצחת מורשת הבעש"ט והחליט להשקיע הון תועפות בהדמיית המבנה האותנטי? אם כך- יש ברחבי העולם מוזיאונים מוצלחים יותר.
איננו ידועים אם התחושה הבאה הייתה גם זו של המקימים. ייתכן שהייתה להם כוונה אחרת. אנו הרגשנו שהשחזור המדויק עוזר לנו להתחבר טוב יותר למקום. העין, כידוע, מובילה את המחשבות והרגשות יותר מכל חוש אחר. המראה העתיק כמו מחזיר אותך במכונת הזמן אחורה מאות שנים. קל יותר להרגיש שרגליך דורכות במקום בו התפלל הבעש"ט הקדוש כאשר התפאורה היא כמו באותם ימים. כך או כך, תפילה שכזאת לא התפללנו זה שנים.
אחרי התפילה חזרה לבית היכל הבעש"ט לסעודת חג עם מתפללי שלושת המניינים. גם כאן מוטב לשכוח מהמושג הכנסת אורחים וכל האסוציאציות הנלוות אליו. המארגנים הרימו שם מפגן גסטרונומי אמיתי. כשחזרנו הביתה כעבור מספר ימים השווינו תפריטים עם כמה חברים שנסעו בחג להשמין בשרתון פלאזה בירושלים. השפים של דוד בן בתיה ניצחו בכל הפרמטרים. למעט הקינוחים.
בשעת ליל מאוחרת עד מאוד תמה לה הסעודה שבשלב מסוים הפכה לטיש אמיתי עם סיפורי צדיקים ושתיית לחיים וכל הגינונים החסידיים הידועים. אם חשבנו שגם הלימוד שעד תפילת ותיקין ילווה בשירה וניגונים, עד מהרה התברר לנו שבליל מתן תורה אין הבדל בין מתנגדים וחסידים. לומדים ולומדים ולומדים עד שניתן להבחין בין תכלת ולבן. או אז נעמד הקהל בסך ליד המקווה לקראת טבילה שלפני התפילה. רק יהודי אחד שם הסתפק בטבילה של ערב החג ולא תתקשו לנחש מי זה היה.
עוד שתים עשרה שעות של התעלות, ועוד עשרים וארבע שעות של יו"ט שני של גלויות בהן מרגיש בן א"י כמו חציו עבד וחציו בין חורין. לא חג ולא יום חול. רוב האורחים היו אמנם בני א"י ובמקום התקיימו מנייני חול עם הנחת תפילין, אבל בנוכחותם של האורחים מחו"ל לא ניתן היה לעשות כל מלאכה.
תמו ספו שני הימים ולאזור נוהרים האוטובוסים והטרנזיטים האוקראיניים שקולטים את האורחים בואכה שדה התעופה במרחק חמש שעות נסיעה בכבישים הגרועים ביותר בעולם. חזרנו הביתה כעבור תריסר שעות מרגע היציאה שבורים ורצוצים לחלוטין. האם היה שווה? נשאלנו מספר פעמים בימים האחרונים. היה שווה ועוד איך. יומיים בגן עדן כזה הם חוויה ומטען רוחני לכל החיים.
